בועט בבטן

תמצית מזוקקת של אגו טהור

 בהתרגשות רבה קיבלנו למערכת את המייל הבא: 

"בועט יקר שלום רב, 

שמי עודד, כותב ומקים הבלוג 

awantta.com 

העוסק בעיקר בביקורת חברתית. 

רציתי לבדוק את האפשרות לחילופי קישורים. 

תודה מראש." 

כבועטות, מאוד התרגשנו מעצם הגילוי שיש רגליים נוספות שמחפשות להן קיבות מפח לטלטל, וכמובן מעצם ההזמנה לקיים החלפות קישורים הדדיות, ובאותה התרגשות התחלנו קוראות בהתלהבות (עוד אפילו עוד לפני שבדקנו "מה זה פה?" ולפני שראינו את "עוונטה מארחים") את הפוסט הראשון שנקרה (או  נקרא) בדרכינו. תוכן המאמר עסק במראה אשר מספקת תוכנית הטלוויזיה "מונית הכסף" על החברה הישראלית. רמת הכתיבה היתה נהדרת, המילים קולחות ומעלות להנחתה יפה גם סרטון משכנע ואפילו משעשע… ובל נשכח גם להזכיר שהמדובר היה (איך לא – אחרי הכל מדובר בטלוויזיה)  בביקורת אינטיליגנטית למדי על מצב המוח האנושי של המסה הקריטית שמרכיבה את הפלנטה עליה הוא חולש. 

הנקודה הכל כך חשובה של הפוסט המדובר, היתה להבהיר כמה מסוכן שאדם בעל יכולות תבוניות של ציפור רכה בשנים (ולא אחת אינטיליגנטית, אלא דווקא יותר מהמשפחה של אלה המצייצות ברפטטיביות בלתי מוסברת לא הגיונית בעליל, כמו פלאפון שנתקע במצב רטט+צלצול) יכול להיות זה אשר לפתע וללא כל סיבה נראית לעין יחליט להגן עליך מפני… אהם… לא ברור כל כך מפני מה, אבל אם אפשר לנהוג בכוחניות אז למה לא לעשות את זה? 

לקראת סיום המאמר, עבר הכותב לפיתרונות שלטעמו יוכלו להביא לארצינו הקטנטונת מעט יותר שלווה וביטחון – אבל אז… או אז נחשף במלוא הדרו וכיעורו המקור שממנו נבע הפוסט, והבלוג בכללותו – הזהות העצמית – "אני ישראלי". 

יהדות, נאציזם – יותר מידי דמיון בין השניים

יסלח לי בעל הבלוג החביב, שבסך הכל רצה להגביר את העירנות של הגולש האקראי אל תכנים מעוררים, ונרצה גם להוסיף שאין לנו דבר וחצי דבר אישי כנגדו (ואף פעם אין לנו דבר נגד אף אחד, המהות של כל מה שנכתב בבלוג הזה היא פוזיטיבית במהותה, ומטרתה היא לעורר פוזיטיביות אבסולוטית) – אבל הוא מייצג בצורה מאוד יפה (בדיוק כמו שטען כלפי תוכנית הטלוויזיה) את אחת מהבעיות העמוקות ביותר של בני האדם, האומות, והעולם כולו – תחושת הנבדלות מהשאר, התחושה שאני מישהו ששונה ממישהו אחר, אני טוב יותר, פאק! אני עם סגולה! ובלי לבקש סליחה מהקוראים אני רוצה להעלות על נס את דבריו של אחד מבכירי הממשל האיראני שאמר שהציונים מהווים בעיה חמורה מכיוון והם כעליונים על כל הגזעים האחרים. אני לא יודע איך עד היום מישהו לא צלצל בפעמון בבהלה וצרח לכולם באוזן – זה לא נשמע לכם כמו משהו שקרה כבר בעבר?! 

לי זה נשמע בדיוק כמו תשתית הזהות העצמית שהביאה את הגרמנים לעשות את מה שעשו – אבל מי יכול להאשים אותם? הם לא אלה שהתחילו במשחקי ה"למי יש יותר גדול", ומי יותר טהור ונעלה – הם פשוט באמת לתקופה מסויימת היו יותר חזקים, ולכן גם ניצחו… 

עצם המחשבה של הבלוגר החביב והתמים, שכדאי "להוסיף לרשימת הבגרויות גם בגרות בחברה, ידע כללי וידיעת הארץ" תהווה קטליזטור בהעלאת רמת האינטיליגנציה שגויה בבסיסה, כי גם היא נובעת מאותו תת-מודע קולקטיבי שגורס שעם ישראל צריך להיות נעלה. המחשבה החבויה מאחורי ראשם של הרבה מבקרי-תרבות ישראלים אינה באמת טובת הכלל – אלא יותר נוטה לזווית הראיה של ישראלי אשר מעוניין להרגיש כוח ועליונות על שאר התרבויות, אבל בצער מסתכל בתוך קנקני אחיו ללאום ורואה ש… איך להגיד, ובמילים עדינות – הם טמבלים. 

שום טוּב אמיתי, שום התעלות, ובטח שלא אהבה יכולים לנבוע ממחשבה שיש למדינת ישראל קיום כלשהו רק מפני שהיא עצמה מדינת ישראל. כל עוד היהודים, והישראלים יחשבו שהם איזה משהו מיוחד הם לעולם לא יוכלו באמת לבטא אהבה, שותפות אמת וכמיהה לשלום. 

וזה לא רק ישראלים, זה כל העמים – עצם הרעיון של חלוקה לאומנית של שטח אדמה (הנה נקודה למחשבה – מעניין מי היה הטיפש הראשון שבכלל החליט שאנחנו הבעלים של הכוכב הזה?) תגרור בהכרח מלחמות קודש, אימפריאליזם, קולוניאליזם, וכל מיני סוגים נוספים של השתלטות-על-עוד-שטחי-אדמה-יזם. 

הוא לא התכוון למה שאני התכוונתי – אבל זה גם תורם, וגם מעצים את הנקודה

האם אי אפשר להתנער מהזהויות הללו? האם אנחנו לא קולטים שהסיבה היחידה שבגללה אנחנו מפחדים מהתערבבות בתוך אומות אחרות (בייחוד אלה המקיפות אותנו) תהיה רק בגלל שנקלוט שאנחנו לא באמת עליונים, ולא באמת מיוחדים – אנחנו רק בני אדם? האם עוד לא הבנו ששורש ההפרדה והניכור מצוי בתוכינו? 

עצם העובדה שבלוג המתיימר לכתוב ביקורת חברתית מצהיר בצורה כל כך ברורה שמטרתו היא לא ביקורת למען הכלל, הציבור, והאדם באשר הוא, ובטח שלא קריאת השראה עולמית להשתפרות ונאורות – אלא רק בשינוי תרבות צריכת התוכן של הגולש הישראלי המצוי – היא עצם המסר של המאמר הנוכחי.

הבלוג המדובר הוא דוגמא מצויינת איך מניע טוב וטהור, נזלל בידיה הפולשניות של הזהות הישראלית, והופך תובנה משחררת להזדהות כואבת. 

מי יתן ונוכל להשתחרר מהרעיונות המטופשים האלה שמשייכים ומבדילים אותנו מעצמינו לפי חתיכת עור עודפת או חתוכה באיברינו האינטימיים, צבע עור, או מיקום גיאוגרפי – ונזכור שאנחנו אלה שיצרנו את החלוקה באטלס הבלתי נראה, אנחנו שיצרנו את המילים – לבן, צהוב, שחור – וקראנו לאלה שמסביבנו בשמות אלה כלעג, ואנחנו הם אלה שיצרנו את הדגלים שעוטפים את בנינו הנטמנים באדמה. 

השינוי יכול להתחיל בפוסט הבא שתכתבו בבלוג שלכם 

השינוי יכול להתחיל בסטטוס הבא שתכתבו בפייסבוק, טוויטר 

השינוי אפילו יכול להתחיל בזה שבקיוסק הקרוב תסתכלו לאדם ממול ותזכרו שהוא אדם – לא רעיון 

הבעיה הופיעה כשהתחלנו לחיות את חיינו כישראלים 

והפסקנו לחיות אותם כבני אדם

You may say I'm a dreamer – but I rether dream and die, than fight and die 

הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כל האנשים שהולכים לעבודה חוזרים שמחים הביתה, הייתי רוצה לחיות בעולם שבו כל הבוסים חושבים תמיד איך לקחת את הכוח שלהם ולנתב אותו לכיוונים שימלאו את המנוהלים שלהם, הייתי רוצה לחיות בעולם בו כל העסקים, כל המוצרים, וכל השירותים – מנותבים לדבר אחד ולדבר אחד בלבד – שירות אמיתי והוליסטי ללקוחות.

העולם שלנו מורכב ברובו מיזמים שמחפשים איך עושים את "המכה" הבאה, מעצבי מוצר שמתעסקים במה שימכור הכי הרבה, ובעלי עסקים שמעדיפים "חיי מדף" על פני איכות אמיתית ובריאות ללקוחותיהם.

אני שואל את עצמי – מה היה קורה אם כל המשאבים של כל האנשים היו באמת מכוונים אל עבר טוב אמיתי – אל עבר שינוי הוליסטי של כל תבניות החיים. אין סיכוי שהעולם הזה, עולם שיכולותיו התבוניות הביאו לנו את האינטרנט, את גוגל, את המטוס, החללית, הטלפון הסלולרי, החשמל, והננו-טכנולוגיה לא היה יכול לפצח את הבעיות שגרמו כל אלה האחרונים… לא באמת יכול להיות שהעולם הזה נתון למאבק חוזר ונשנה אחר הזנב של עצמו – יוצר מוצרים שמצד אחד מועילים, ומצד שני הורסים. למה, למה לעזאזל אין כזה דבר שירות הוליסטי?

מהו (לא) שירות הוליסטי?

שירות הוליסטי הוא אקט של נתינה טהורה, שנובע כולו מחדווה אמיתית של רצון להיטיב עם קבוצת אוכולסייה כלשהי, אבל בעודו בא לעשות זאת הוא לוקח בחשבון את כל או כמה שיותר אספקטים שכרוכים בעצם אספקת השירות או המוצר ומשתדל בכל יכולתו להיטיב עמם.

אחד הדברים ששימחו אותי מאוד יהיה לגלות יום אחד שגוגל, אחד המיזמים השאפתניים ביותר שידעה האנושות (ע"ע מנוע החיפוש המופלא, מיפוי הגנום האנושי, Google Earth, ועוד רבים וטובים), חרט על דגלו את הסיסמא "don't be evil" (ציטוט מחץ, למי שיתעצל לקרוא באופן מעמיק : "everything we do in connection with our work at Google will be, and should be, measured against the highest possible standards of ethical business conduct."). תקופה מאוד ארוכה היתה לי מאוד מאוד נעימה העובדה שמיזם כל כך חזק בעוצמתו (שיודע מה אנחנו כותבים בג'ימייל, ובארה"ב אפילו מספק לאנשים טלפון בחינם וכך גם יודע על מה הם מדברים ומתי, והכי חשוב – קורא כל מילה וכל תוכן שמופיע בכל אתר אינטרנט עלי אדמות פחות או יותר כל הזמן) באמת מתכוון בכל ליבו ומאודו לא לעשות כל רע, ולדבוק בסטנדרטים הגבוהים ביותר של האתיקה. העניין הוא – שגם זה הוא לא שירות הוליסטי.

זה מאוד יפה, מאוד מפותח, ומאוד חדשני ונאור יחסית להרבה גופי ענק אחרים שפחות או יותר משחיתים כל חלקה אפשרית בעולם, מזיקים בצורה בלתי נתפסת לכל הצרכנים שלהם, וממש ממש שמים עליהם זין (עולם ההימורים, עולם הבשר שפחות או יותר הורס את כדור הארץ, סיגריות – שאגב, מכניסות לבעליהן מעל ל-5 מיליארד שקלים בשנה, וזה רק בישראל וזה מבלי לשים קצוץ על נזקי העישון הבלתי נתפסים, התעללות אכזרית בקופים נדירים רק למען בצע כסף והרשימה יכולה להמשיך עוד ועוד), אבל זה עדיין לא אומר שכל המטרה של הארגון, היא אך ורק להיטיב עם האנושות, הכוכב, והיקום כולו.

המעבר מלא לעשות רע, ללעשות רק טוב

הרבה פעמים הניסיון לא לעשות רע מביא לתוצאות מביכות, כי בכל זאת המטרה היא לעשות כסף, וכשזאת המטרה כל הזמן מעוניינים להגדיל את קהל הלקוחות… אבל לא היה שום סיכוי לדברים כאלה לקרות אם המטרה היחידה של גוגל היתה להיטיב עם כל הברואים כולם, בכל מוצר שירות או פעולה שהיא עושה.

המעבר החשוב והקריטי יהיה לקחת כל איבר ואיבר מהגוף של הארגון – ולהפוך אותו לצינור של הענקה לעולם ולכל הנוגעים בדבר עצמו – העובדים, המנהלים, המוצר, השירות, הלקוחות, הספקים – ה-כ-ל.

רק תדמיינו לכם מה היה קורה אם המשאבים של אפל היו פונים הלאה מהמאמץ לייצר את המוצר שאליו תתמכרו, אל עבר יצירת מוצר שפשוט לא יהרוג אתכם מרמות קרינה סלולארית מטורפות? במקום זה מעדיף סטיב ג'ובס (המייסד של..) למנוע מכם את הדבר הפשוט והמיידי של לבדוק כמה מסוכן מה שאתם עושים ברגע נתון עם האייפון שלכם, רק כי הפרסומים שזה אולי יגרור עלולים להזיק למכירות.

פעם שטחי יערות הגשם היו כ-14% מהפלנטה, היום רק 6%... עד מתי?

תארו לעצמכם מה היה קורה אילו המשאבים המושקעים מצדם של  כל החברות האחראיות לכריתה המאסיבית של יערות הגשם היה הולך במקום להגדלת רווחים – למציאת הדרך היעילה והבריאה ביותר מבחינה אקולוגית אשר תשמש כתחליף לחומר המופק מהעצים הללו (הידעתם – ואתם הולכים להיות המומים – חברת mettel דואגת להחריב את יערות הגשם באינדונזיה בשביל האריזה המהודרת של הבובה בארבי – למה? זה כנראה פשוט זול יותר..). תארו לעצמכם מה היה קורה אם חברות משחקים היו משתדלות ככל האפשר לייצר פעילויות פנאי שפותחות את הנשמה ומרחיבות את התודעה, במקום להתעצם על חשבון ההתמכרות של השחקנים.

אני לא נאיבי – אני מאמין שללא עוצמה כלכלית העולם לא היה יכול להתפתח ולנוע קדימה, וגם יודע שיש מקום גדול מאוד בחיים לארגונים רווחיים, ממוקדי שפע כלכלי הולך וגובר – אבל יודע מניסיון אישי הולך ומצטבר בעולם העסקים שאפשר לעשות כסף (והרבה מאוד) אך ורק מפרוייקטים שכל מטרתם היא להיטיב.

בואו ניצור מוצרים שגם באים לשרת צורך אנושי, בעודם משתמשים בחומרים מתכלים או ממוחזרים, שלא פוגעים באמא אדמה או באבא רוח/אוויר/אוזון/אטמוספירה, שמעלים את היכולות הקוגניטיביות והמוחיות של הצרכנים, ומעודדים טוב, אהבה ויצירתיות.

בא לי לפנטז, בא לי לחלום שיום אחד בני האדם יפסיקו לחשוב איך מנצלים לרווחה אישית את כל מה שקורה סביבם רק כי בני האדם לרוב מתנהגים כמו בובות על חוט שנעות לאן שאנשי פרסום מתוחכמים מניעים אותם. אם אתה חכם, ויודע לשווק, ויודע לפרסם, ויודע להניע אנשים – אתה צריך לקחת את כל הכוח שיש לך ולהפנות אותו אל עבר כיוונים נאורים יותר – אחרת אתה לוקח חלק בחור שחור שהולך ומתעצם, הולך ובולע כל דבר טוב שיש.

בא לי להגות ביקום שבו הארגונים מחוייבים לאושר של העובדים שלהם – לא בגלל שזה מעלה את התפוקה, אלא בגלל שזה הדבר המוסרי היחידי שיש, בגלל שכל דבר אחר אינו שונה מזנות, עבדות וניצול – בדרך כלל העובדים נמצאים בכלוב שלא בדיוק עשוי מזהב.

אם אתם בעלי עסקים, מנהלים, יזמים, או אפילו שכירים – מותר לכם לרצות ולא להתפשר. יותר מזה, זוהי חובתכם – אחרת אתם ממשיכים לתת יד לעולם לא שמח, עולם שלעולם לא יצליח להשתנות בלעדיכם.

"היו השינוי שאתם רוצים להיות בעולם – רק היחיד המשנה את עצמו מן השורש הוא המשנה בכך את העולם כולו. (ג'ידו קרישנמורטי)"

ובנתיים, אם נשבר לכם הלב מהנתונים המזוויעים, אתם מוזמנים לעשות פעולה במקום לצקצק:

להציל את יערות הגשם

תרומה, או התנדבות לאנונימוס הפועלת נגד ניצול בעלי חיים

סייעו למאבק בחברת Mettel

הצילו 23,000 דולפינים שנטבחים מידי שנה רק בשביל עונג מפוקפק לחיכם של היפנים, סייעו להילחם בממשלות אכזריות, תרמו למיגור תופעות אכזריות כמו אונס "מתקן"  שמטרתו להחזיר לסביות לדרך "הישר", ועוד – ארגון AVAAZ השואף לעולם טוב יותר

או אפילו אם אתם לא ממש מסכימים איתם על הכל, תתמכו במי מתיימרים לקרוא לעצמם תנועת "שלום עכשיו!". רק כי הם ממש רוצים שלום, ועכשיו

תעשו משהו

רק אל תמשיכו להיות מטומטמים כמו כל השאר

באחד מפרקי סדרת הטלוויזיה המבריקה והעוקצנית (ולעתים גם האכזרית-מדי) "סאות' פארק" נחשפת מזימה כלל-אמריקנית, בהנהגת כלי-התקשורת, להביא למותה של הזמרת בריטני ספירס. מתברר שמדי שנה מעלה התקשורת ומרוממת בחורה צעירה ובורה כלשהי למדרגת מלכת הפופ, רק כדי שניתן יהיה להקריב אותה במסגרת טקס פגאני משונה למען שיפור היבול בשדות התירס. במקום ליטול את חייה במישרין, נקטו כלי-התקשורת בגישה יצירתית יותר: הם פלשו לחייה הפרטיים ללא הרף והגחיכו את דמותה והפכו אותה לשעשוע להמונים; לא משנה מה עשתה או לא עשתה, היא מצאה עצמה בכותרות כקריקטורה מהלכת, עד שלרווחת כולם היא איבדה עצמה לדעת – ושדות התירס העלו יבול רב.

הנמשל ברור, אני מניח: שדות התירס עולים יפה גם בימים אלה, כשבאופן מטריד אותה התקשורת שהתעללה במייקל ג'קסון במשך שני העשורים האחרונים לחייו, סופדת לו עם מותו בקול שפוף וממתיק-געגוע. והרי כלי התקשורת הרגו את ג'קסון הרבה לפני שהוא עצמו מת: בתחילה הם רוממו אותו למדרגת אלוה, לאחר מכן הפכו אותו מקור לא-אכזב של בידור להמונים ולחצה על נפשו הרגישה מכל עבר, וכעת הם שבים וקושרים לו כתרים, מקוננים על הגאון בעל הנשמה המיוסרת.
כן, ידוע לי ש"מלך הפופ" היה דמות מורכבת ומעוררת תהייה. אולם אין בכך כדי להצדיק את ההנאה הרבה שהפיקה התקשורת מסיבוכיו הנפשיים. הלוואי שמותו של ג'קסון היה מזעזע ולו במעט את התודעה העתונאית, אשר לעתים כה קרובות מבלבלת מסיבותיה המושחתות בין זכות או צורך הציבור לדעת לבין הרצון לבדר את הצופים והקוראים בעוד אנקדוטה מצמררת מחייו של איש-ציבור זה או אחר. האם לכלי התקשורת יש אחריות של הנהגה והובלת התודעה הציבורית או שהם מתקיימים רק בשירות יצריו האפלים ביותר של ההמון? למרבה הצער, מעטים העתונאים שעוד מפעם בהם רגש האחריות ורבים מאוד הם אלה ביניהם אשר פונים אל הרגשות הנמוכים ביותר של בני האדם במטרה לספק להם ריגוש זול.
הקורבן: בן אדם חי ונושם, כמוני, כמוך. מי ייבחר? אין לדעת. כיום הקצב הוא כה מסחרר עד שלא מחכים שהזמר האומלל יספיק להיבנות ולקנות לו שם בהיכל התהילה. בעידן של כוכבים נולדים חוטפים אחת כסוזן בויל, עוטפים אותה מכל עבר בהפתעה ובהתפעמות, שחקניות צמרת בהוליווד משתוקקות לשחק את דמותה בסרט, אובמה מזמין לארוחת ערב, אבל… במחשכים כבר מתכננים את הלינץ' הגדול, מלקטים רכילות מרושעת, מאתרים פגמים וחולשות (הידעתם: מעולם לא התנשקה!), ואט אט פותחים בהסתערות על נפש רכה, תמימה ומבולבלת, שרק לפני רגע היתה ספק כוכבת ספק קוריוז של תקשורת רעבה. מי יאמר כעת דברי ניחומים לבויל המסוגרת בביתה, ממוטטת כליל, מ- 15 דקות של תהילה שהפכו לגיהנום?
יתכן, רק יתכן, שתקשורת אחראית ומוסרית, המודעת לכוחה הנורא, היתה חושבת פעם, פעמיים ואף מיליון פעמים, על ההשלכות של חיטוט בלתי נלאה בחיי מפורסמים, בייחוד כשהם אנשים עדינים וחלשי-אופי מטבעם. היא יכלה להיות נדיבה מספיק כדי להניח לג'קסון לנפשו – אייטמים אף פעם לא חסרים. היא יכלה לרדת מניתוחי האף והקשר עם ילדיו והשמועות על התאסלמות ונישואיו הבעייתיים – היא יכלה, אבל היא לא רצתה. מפני שהיא שכחה את תפקידה האמיתי – לבנות ולתקן ולאתר תחלואים אמיתיים ולעזור לחלשים במאבקם מול מוסדות אטומים ולחשוף את הציבור לדיוני עומק – ועברה לתפקיד בידורי, המתקיים על השפלת מושא הבידור עד עפר.
כמעט מפתה לשלוף מן המגירה המאובקת שאלות פילוסופיות נוגות כמו: האם התקשורת רק מתארת מציאות או יוצרת ומעצבת אותה? או: האם כלי-התקשורת משמשים כיום, לעתים קרובות מדי, בתפקידם של אלה שהיו ממרידים את האספסוף בכיכר העיר נגד בני אדם שהרגיזו את הממשל ועמדו להיתלות? אפשר ורצוי לשאול שאלות כאלה, אולם אני מעדיף לסיים בשאלה כואבת וישירה: האם אי פעם יילמד הלקח האנושי שבכל זה? אני פוחד מאוד שלא, כי נדמה שאנו הולכים ונוטים לעבר ציניות וקשיחות כה חסרות רחמים, שבהן אפילו חיי אדם אינם מחיר יקר מדי.
אז בזמן שעתונאים מהגגים בשאלה אם טוב או לא עשית שמתת עכשיו, אני רוצה לומר לך, מייקל: מצטער בשם כולם מעומק הלב, וחבל שלא הספקת לקאמבק שלך. חבל שלא מתת מאושר.

"הבן שלי עכשיו סיים את ההתמחות שלו במשרד 'פלוצקי-טיקוצקי עורכי דין' את יודעת.." [אמא 1]
"באמת? אני לא יודעת מה לעשות עם הקטן שלי, הוא עכשיו חזר מהטיול שלו ואני מאוד מקווה שהוא כבר יתחיל במסלול שלו. שיהיה מאושר ומסודר בחיים" [אמא 2 (האמא שלך?)]
"תשמעי אושר זה לא הכל בחיים, צריך שיהיה לו מקצוע ביד" [אמא 1]
"תאמיני לי… כמה שאת צודקת. אני כל הזמן אומרת לו את זה – החיים זה לא תמיד לעשות מה שאתה רוצה!" [אמא 2 (האמא שלך?)]

צריך שיהיה מקצוע ביד

כולם מגיעים הפוכים לשיעורים שאף אחד לא באמת רוצה להיות בהם, מנמנמים ומחליפים פתקי שעשוע על הייצור הזה שמדבר שם ברקע… מתעסקים בהברזה הבאה והכי חשוב – לא שוכחים להעתיק את עבודות ההגשה בדיוק עשר דקות לפני שמתחיל השיעור.
נשמע מוכר?
לא זה לא התיכון… זהו הלך רוח נורמלי לחלוטין באחת המכללות היוקרתיות בארץ…
אני זוכר את הימים הראשונים שלי במכללה. מאוד יוקרתית, במרכז הארץ, הרבה מאוד ילדי עשירים, ועוד כמה ילדים כמוני שכמו הנוחתו ללימודים אחרי כמה שנים של הפוגה.
למה אני אומר הפוגה דווקא? כי זה נראה שהתיכון המשיך בדיוק איפה שהוא נגמר לפני כמה שנים (3-4 אם הייתם רק בצבא, 6-8 אם גם נסעתם למזרח, למערב או לשניהם…)
איך זה קורה?
כי את אף אחד לא מעניין חומר הלימודים בפועל! אבל איך אמא 1 אמרה? צריך שיהיה מקצוע ביד, וכמה שיותר יוקרתי (עו"ד, רופא וכו'..) ואיך אמא 2 (האמא שלך?) אמרה – בחיים לא עושים רק מה שרוצים…
אז הלכנו ללמוד, כי צריך תואר ראשון לפחות. זה הכי בסיסי – בלי זה לא יקבלו אותנו לשום עבודה שמכבדת את עצמה.
ושלא יזיינו לי את המוח – "יש כמה קורסים מעניינים"… כשאתה מבועת כולך מהעולם שבחוץ, ומחליט לגזור על עצמך כמה שנים בתוך בתוך ביב שופכין מבעבע, אתה מתחיל לחשוב שלטיפות קטנות של שתן יש טעם של מי מעיינות… כשאתה נמצא בתוך חושך מוחלט – העיניים מתחילות אט-אט להתרגל ולראות קצת צורות מעורפלות. אתה עדיין בחושך, אתה עדיין בביב שופכין מבעבע… אבל אתה חושב שיש שם נקודות אור.
וזה רק הלימודים – עוד לא התחלת לעסוק בפועל, במשך כל חייך, במשהו שהחלטת להיכנס אליו מתוך פחד מוחלט.
זה בסדר, יש לך רק עוד 40 שנה בערך עד שתצא לפנסייה, עד שתצא לחופשי…

האם אני מבזבז את ההזדמנות החד פעמית שאלוהים נתן לי? את החיים היקרים שלי?

פחד לא מודע, פחד מעודן, שולט על כל ההחלטות החשובות שלנו בחיים. קיבלנו מתנה, משהו כמו 60-80 שנה (תלוי כמה בשר, אלכוהול, סמים וסיגריות אנו צורכים) להתהלך כאן על הפלנטה ואת הזמן הזה אנחנו מעבירים בפחות מאושר מוחלט וצרוף. הרבה פחות.

אנחנו מפחדים לשאול את עצמנו מה יכול לגרום לנו אושר אמיתי, את האושר הכי הכי גדול שאפשר לחשוב עליו. לרוב אנחנו אפילו מפחדים לחשוב בכלל, שיש אושר גדול באמת, ושהוא אפשרי.
אבל אם יש שני אנשים שמעידים על כך שזו הצורה בה הם חיים – זה אומר שזה אפשרי. אם היה רק אחד, זה יכול להיות יד המקרה, אבל שניים? זה כבר מעיד על כך שקיימת שיטה שאפשר לנקוט בה. שאפשר להסתייע בה כדי להגיע לאותו מקום
הפחד שולט בהכל, הפחד של הדורות הקודמים.

אז כמו שאומר השיר המפורסם – We Don't need no mind control
תנו לנו לחשוב בעצמנו, לעזאזל!

אז איך בוחרים מקצוע שיגרום לנו אושר אמיתי?

שאלו את עצמכם – מה הייתם חולמים לעשות?
מה היה גורם לכם את האושר המוחלט?
מה היה גורם לכם לחוש תחושת שליחות מפעימה בכל בוקר בו הייתם קמים, כדי להמשיך ליצור את המתנה שהיא אתם בעולם הזה?
לא, לא עבודה – יצירה מרתקת ומפעימה, מלאת חדווה ויצירתיות שופעת.
לא עבודה. ממש לא.

מה מעניין אותי באמת?
זמר? אומן? להיות מיליונר? ספורטאי? שופט? מוסיקאי? סופר?
התשובה בכלל לא משנה. ענו את התשובה הראשונה שעולה לכם במוח ואז עצמו את העיניים.
ראו את עצמכם עושים את הדבר הזה בדיוק.
שאלו את עצמכם – מה היה קורה אם זה היה מוגשם לחלוטין, והייתם מגיעים למצב בו אתם עושים בדיוק את זה, בהצלחה ניכרת והערכה רבה מהסובבים אתכם? הייתם עושים את זה, אבל לא סתם – עד הסוף, עד אחרי הסוף, עד שהייתם מגיעים למצב בו אתם נחשבים למומחים בתחומכם, מודעות עולמית מלאה כבוד והערכה.
לשיר את השיר המופלא ביותר מול איצטדיון שלם, להיות בתערוכת האומנות המדהימה ביותר שיכולתם להפיק, לנצח במונדיאל, או לכתוב רב-מכר…
ממש ראו את התמונה הזאת בעיני רוחכם…

ומה היה קורה אז?
מה הייתם עושים למחרת בבוקר?
אחרי שמימשתם את כל זה – מה הייתם עושים?
ומה אחר כך?
ומה אחר כך?
בסופו של דבר בהכרח יגיע הרגע בו תרצו להעביר את זה הלאה, התשובות יחזרו על עצמן, או שפשוט תגידו משהו מופלא ומלא בתחושת אמת והתעלות.
זה הדבר אותו אתם צריכים לעשות – בשביל זה באתם לעולם, ואם לא תעשו את זה אתם בוגדים במי ששלח אתכם לפה!
את זה עליכם לחקור עוד ועוד, ועל זה עליכם לקחת אחריות, ולחפש קורסים רבים ככל האפשר כדי להרחיב את ידיעותיכם לגביו. לא תואר בשביל תואר כדי שיהיה תואר ונוכל להגיד שיש לנו תואר – זה יותר קרוב לחמור שמסתובב סביב אבן ריחיים, רק כי הוא חושב שבסוף יגיע לגזר שקשור אל מול עיניו..
ללמוד כדי להרחיב את היכולות שלנו לעסוק, לפתח וליצור בתחום הזה – שגורם לנו תחושת שליחות רק מהמחשבה עליו.

*             *             *

כששאלתי את י' מה הוא הכי היה רוצה בחיים, הוא אמר לי – "להיות מיליונר"
ואז אמרתי לו – "אין סיכוי, זה עקר מידי. זה רק מה שאתה חושב שאתה רוצה, אתה רוצה משהו אחר."
הוא התעקש "אני באמת רוצה להיות מיליונר, כי ככה אוכל לעשות כל מה שאני רוצה"
אז הקשתי, "זה בדיוק העניין, ומה אתה רוצה לעשות? כשתהיה מיליונר…"
י' ענה – "אני אטייל בעולם, אני אוכל לגלוש בכל חוף שקראתי עליו, אני אקח את אישתי לקניות… נו אני אעשה מלא דברים, אתה יודע – אני אהיה טחון בכסף…"
המשכתי להקשות – "אוקיי, אז נסעת, זיינת, חזרת, בזבזת, קנית, עשית הההככככלללל… ייצרת, המצאת קטפת שיפרת אכלת צחקת שתית בנית הרסת נתת לקחת… את כל הדברים האלה, עד קצה העולם ובחזרה. את כככלללל מה שאתה רוצה, וגם עוד דברים שאנחנו לא חושבים עליהם עכשיו כי תוכל לחשוב עליהם רק כשתהיה מיליונר…. עשית ה-כ-ל!
ומה תעשה אחרי זה?
אחרי שנגמרו ככככככלללללל הדברים האלה?"
י' אמר – "נקודה מעניינת… אתה יודע מה? אני צריך לחשוב על זה"

אחרי שעות רבות, קיבלתי הודעת סמס מ-י':
"הייתי משקיע את כל הוני בשימור החופים וסביבתם…"

ואני אומר – זה משהו לקום בשבילו בבוקר

לחיות

ולמות למענו